מדינות בצפון אפריקה
כמה אומות בצפון אפריקה
ממוקם בחלק הצפוני של אפריקה, צפון אפריקה מורכבת מ -7 מדינות. להלן רשימה אלפביתית של כל המדינות בצפון אפריקה: אלג'יריה, מצרים, לוב, מרוקו, סודן, דרום סודן ותוניסיה.
1. אלג'יריה
אלג'יריה היא מדינה בצפון אפריקה ועל פני השטח המדינה הגדולה ביותר באפריקה וגובלת בתוניסיה, לוב, ניז'ר, מאלי, מרוקו ומאוריטניה. בירת אלג'יריה נקראת אלג'יר והשפה הרשמית היא ערבית.
 |
|
2. מצרים
מצרים היא רפובליקה במזרח צפון אפריקה על הים התיכון והים האדום. מצרים גובלת בים התיכון בצפון, ברצועת עזה ובישראל בצפון מזרח, בים האדום במזרח, בסודן בדרום ובלוב במערב. כ-80% מתושבי מצרים גרים ליד הנהר הגדול הנילוס.
 |
|
3. לוב
לוב, רשמית מדינת לוב היא מדינה בצפון אפריקה. לוב ממוקמת בין מצרים במזרח, סודן בדרום מזרח, צ'אד וניז'ר בדרום, אלג'יריה ותוניסיה במערב והים התיכון בצפון עם האי מלטה כמדינה הקרובה ביותר.
 |
|
4. מרוקו
מרוקו, רשמית ממלכת מרוקו היא מדינה במערב צפון אפריקה. זוהי אחת המדינות הצפוניות ביותר באפריקה. המדינה גובלת באלג'יריה, סהרה המערבית, ספרד והים האטלנטי והים התיכון.
 |
|
5. סודן
סודן, רשמית הרפובליקה של סודן, הנקראת לפעמים צפון סודן, היא מדינה בצפון אפריקה, הנחשבת לרוב גם לחלק מהמזרח התיכון.
 |
|
6. דרום סודן
דרום סודן, רשמית הרפובליקה של דרום סודן, היא מדינה במזרח אפריקה. דרום סודן גובלת בסודן בצפון, אוגנדה, קניה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרום, אתיופיה במזרח וברפובליקה המרכז אפריקאית במערב. האומה הוקמה בשנת 2011 על ידי הפרידה מסודן.
 |
|
7. תוניסיה
תוניסיה, רשמית הרפובליקה של תוניסיה היא מדינה בצפון אפריקה, בחוף הדרומי של הים התיכון. המדינה גובלת באלג'יריה במערב ובלוב בדרום מזרח.
 |
|
מדינות בצפון אפריקה לפי אוכלוסייה ובירות שלהן
כפי שצוין לעיל, יש שבע מדינות עצמאיות בצפון אפריקה. ביניהם, המדינה הגדולה ביותר היא מצרים והקטנה ביותר היא לוב מבחינת אוכלוסיה. הרשימה המלאה של מדינות צפון אפריקה עם בירות מוצגת בטבלה שלהלן, מדורגת לפי סך האוכלוסייה האחרונה.
| דַרגָה | מדינה | אוּכְלוֹסִיָה | שטח קרקע (קמ"ר) | עיר בירה |
| 1 | מִצְרַיִם | 98,839,800 | 995,450 | קהיר |
| 2 | אלג'יריה | 43,378,027 | 2,381,741 | אלג'יר |
| 3 | סודן | 41,617,956 | 1,861,484 | ג'ובה |
| 4 | מָרוֹקוֹ | 35,053,200 | 446,300 | רבאט |
| 5 | תוניסיה | 11,551,448 | 155,360 | תוניס |
| 6 | דרום סודן | 12,778,239 | 619,745 | ג'ובה |
| 7 | לוב | 6,777,452 | 1,759,540 | טריפולי |
מפה של מדינות צפון אפריקה
היסטוריה קצרה של צפון אפריקה
תרבויות קדומות
תקופות קדם-שושלתיות ומוקדמות
ההיסטוריה של צפון אפריקה שזורה עמוקות עם כמה מהתרבויות האנושיות המוקדמות ביותר הידועות. הציוויליזציה העתיקה המפורסמת ביותר באזור היא מצרים העתיקה, שצמחה לאורך נהר הנילוס. התקופה הפרדינסטית (בערך 6000-3150 לפני הספירה) ראתה את התפתחותן של קהילות חקלאיות מוקדמות והיווצרות מבנים פוליטיים. עידן זה הגיע לשיאו באיחוד מצרים העליונה והתחתונה על ידי המלך נמרר, שסימן את תחילתה של התקופה השושלת הקדומה (בערך 3150-2686 לפנה"ס).
ממלכות ישנות, תיכוניות וחדשות
הממלכה העתיקה (בערך 2686-2181 לפנה"ס) ידועה בבניית הפירמידות של גיזה, כולל הפירמידה הגדולה שנבנתה עבור פרעה ח'ופו. עידן זה התאפיין בכוח ריכוזי ובאדריכלות מונומנטלית. הממלכה התיכונה (בערך 2055-1650 לפנה"ס) באה בעקבות תקופה של חוסר יציבות והיא ידועה בהישגיה בספרות, באמנות ובארגון צבאי.
הממלכה החדשה (בערך 1550-1077 לפנה"ס) סימנה את שיא הכוח והשגשוג של מצרים. פרעונים כמו חטשפסות, אחנאתן ורעמסס השני הרחיבו את האימפריה ויזמו פרויקטי בנייה משמעותיים, כולל מקדשים וקברים בעמק המלכים. שקיעתה של הממלכה החדשה החלה בפלישות של עמי הים ובסכסוכים פנימיים.
קרתגו והפיניקים
בחלק המערבי של צפון אפריקה הקימו הפיניקים את העיר קרתגו (תוניסיה של ימינו) בסביבות שנת 814 לפני הספירה. קרתגו גדלה למעצמה ימית ומסחרית גדולה, ששלטה בסחר בים התיכון. האימפריה הקרתגית הגיעה לשיאה בהנהגתם של גנרלים כמו חניבעל, שחצה את הרי האלפים כדי לקרוא תיגר על רומא במהלך המלחמה הפונית השנייה (218-201 לפנה"ס). עם זאת, קרתגו נפלה לבסוף לידי רומא בשנת 146 לפנה"ס לאחר המלחמה הפונית השלישית, שהובילה להקמת המחוז הרומאי של אפריקה.
התקופות הרומית והביזנטית
צפון אפריקה הרומית
בעקבות המלחמות הפוניות, הרחיבה רומא את שליטתה על צפון אפריקה. האזור הפך לחלק מכריע מהאימפריה הרומית, הידועה בייצור החקלאי שלה, במיוחד חיטה ושמן זית. ערים כמו לפטיס מגנה, קרתגו ואלכסנדריה שגשגו תחת השלטון הרומי, ושימשו מרכזים חיוניים של מסחר, תרבות ולמידה.
צפון אפריקה הביזנטית
לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 לספירה, האימפריה הביזנטית (האימפריה הרומית המזרחית) שמרה על שליטה בחלקים מצפון אפריקה. התקופה הביזנטית ראתה את המשך ההשפעות התרבותיות והארכיטקטוניות הרומיות, כמו גם את התפשטות הנצרות. עם זאת, האזור עמד בפני לחץ גובר מצד שבטים ברברים ומריבות פנימיות, והחליש את השליטה הביזנטית.
כיבוש אסלאמי ושושלות
התפשטות אסלאמית מוקדמת
במאה ה-7 התרחבה הח'ליפות האסלאמית לצפון אפריקה. הכיבושים הראשוניים החלו תחת הח'ליפים של ראשידון והמשיכו תחת הח'ליפות האומיית. עד תחילת המאה ה-8, רוב צפון אפריקה שולבו בעולם האסלאמי. התפשטות האסלאם הביאה לשינויים תרבותיים, דתיים ולשוניים משמעותיים, כמו גם להקמת ערים חדשות ורשתות מסחר.
שושלות פאטימיות ואלמוהד
הח'ליפות הפאטמית, שנוסדה על ידי השושלת הפאטמית השיעית במאה ה-10, הקימה את בירתה בקהיר, והפכה את העיר למרכז פוליטי ותרבותי מרכזי. הפאטימים שלטו בחלק ניכר מצפון אפריקה, מצרים והלבנט עד למאה ה-12, כאשר השושלת האיובית, שנוסדה על ידי סלאח אלדין (צלאח א-דין), השתלטה.
שושלת אלמוחד, שושלת ברברית מוסלמית ברברית, צמחה במאה ה-12, שמקורה בהרי האטלס של מרוקו. האלמוהדים איחדו חלק גדול מצפון אפריקה וספרד תחת שלטונם, קידמו פרשנות קפדנית של האיסלאם וטיפחו תקופה של פריחה אינטלקטואלית ותרבותית. אולם שלטונם החל לדעוך במאה ה-13, והוליד מעצמות חדשות באזור.
התקופה העות'מאנית
כיבוש ומינהל עות'מאניים
בתחילת המאה ה-16, האימפריה העות'מאנית הרחיבה את ידה לצפון אפריקה. העות'מאנים הקימו שליטה על שטחים מרכזיים, כולל אלג'יריה, תוניסיה ולוב של ימינו. הממשל שלהם הביא יציבות והשתלבות ברשת הסחר העות'מאנית הגדולה יותר, שחיברה בין אירופה, אסיה ואפריקה. למרות הסמכות העות'מאנית, שליטים מקומיים שמרו לעתים קרובות על אוטונומיה ניכרת, במיוחד במחוזות הרחוקים.
התפתחויות כלכליות ותרבותיות
תחת השלטון העות'מאני, צפון אפריקה ראתה התפתחויות משמעותיות במסחר, בחקלאות ובעיור. ערים כמו אלג'יר, תוניס וטריפולי הפכו למרכזי מסחר ותרבות שוקקים. התקופה הייתה עדה גם לצמיחתן של מסורות אדריכליות ואמנותיות, תוך מיזוג השפעות עות'מאניות וברבריות מקומיות. מוסדות חינוך, לרבות מדרסות, מילאו תפקיד מכריע בהפצת ידע ולימודי איסלאם.
התקופה הקולוניאלית
קולוניזציה אירופית
המאה ה-19 סימנה את תחילת הקולוניזציה האירופית בצפון אפריקה. צרפת החלה בכיבוש אלג'יריה בשנת 1830, מה שהוביל לתהליך קולוניזציה ממושך ואכזרי. תוניסיה נפלה תחת חסות צרפתית ב-1881, בעוד שאיטליה פלשה והתיישבה ללוב ב-1911. הבריטים, תוך התמקדות במצרים, הקימו רשמית חסות על המדינה ב-1882, אם כי מצרים שמרה על עצמאות נומינלית תחת האימפריה העות'מאנית עד מלחמת העולם הראשונה.
השפעת הקולוניזציה
השלטון הקולוניאלי הביא שינויים עמוקים בצפון אפריקה, כולל הכנסת מערכות מנהליות חדשות, תשתיות וניצול כלכלי. המעצמות הקולוניאליות התמקדו בהפקת משאבים ובשילוב האזור ברשתות סחר גלובליות, לרוב על חשבון האוכלוסיות המקומיות. ההתנגדות לשלטון הקולוניאלי הייתה נרחבת, כשדמויות בולטות כמו עבד אלקאדר באלג'יריה ועומר מוכתאר בלוב הובילו תנועות אופוזיציה משמעותיות.
עצמאות ועידן מודרני
מאבקים לעצמאות
באמצע המאה ה-20 גל של תנועות עצמאות שוטף את צפון אפריקה. מצרים קיבלה עצמאות רשמית מבריטניה ב-1922, אם כי ההשפעה הבריטית נמשכה עד המהפכה של 1952. לוב השיגה עצמאות ב-1951, והפכה לממלכת לוב. מאבקה של אלג'יריה לעצמאות מצרפת הגיע לשיא במלחמת אלג'יריה (1954-1962), שהסתיימה עם עצמאותה של אלג'יריה ב-1962 לאחר סכסוך אכזרי.
גם תוניסיה ומרוקו השיגו עצמאות מצרפת בשנת 1956. סוף השלטון הקולוניאלי סימן את תחילתו של עידן חדש עבור מדינות צפון אפריקה, המאופיין במאמצים להקים מדינות ריבוניות, לפתח כלכלות ולהתמודד עם אתגרים חברתיים ופוליטיים.
אתגרים שלאחר העצמאות
התקופה שלאחר העצמאות בצפון אפריקה התאפיינה הן בהתקדמות והן באתגרים. מדינות התמודדו עם סוגיות כמו חוסר יציבות פוליטית, קשיים כלכליים ותסיסה חברתית. במצרים הביאה הנהגת גמאל עבד אל נאצר רפורמות משמעותיות והתמקדות בפאן-ערביות, אך גם הביאה לסכסוכים כמו משבר סואץ ב-1956.
אלג'יריה, שיצאה ממלחמה הרסנית, התמודדה עם סכסוכים פנימיים ואתגרים כלכליים. לוב, תחת מועמר קדאפי, נקטה במדיניות של סוציאליזם רדיקלי ופאן-אפריקניזם, שהובילה הן ליוזמות פיתוח והן לבידוד בינלאומי.
התפתחויות עכשוויות
בעשורים האחרונים, צפון אפריקה חוותה תמורות פוליטיות וחברתיות משמעותיות. האביב הערבי של 2011 הביא שינויים דרמטיים באזור, שהוביל להפלת משטרים ותיקים בתוניסיה, לוב ומצרים. התקוממויות אלו הדגישו דרישות נרחבות לחופש פוליטי, הזדמנויות כלכליות וצדק חברתי.
כיום, צפון אפריקה ממשיכה לנווט אתגרים מורכבים, כולל גיוון כלכלי, רפורמה פוליטית וביטחון אזורי. המאמצים להגביר את שיתוף הפעולה האזורי, לטפל בשינויי האקלים ולקדם פיתוח בר קיימא הם מרכזיים בסיכויים העתידיים של האזור.
